הטיה תקשורתית בישראל: איך משווים סיקור בין כלי תקשורת

כשאותה ידיעה נשמעת אחרת לגמרי

תיקחו כל אירוע פוליטי גדול בישראל מהשנים האחרונות — הרפורמה המשפטית, מלחמת עזה, סוגיות תקציביות — ותקראו כיצד ידיעה זהה מסוקרת בערוץ 12, בערוץ 14 ובהארץ. לפעמים תתקשו להאמין שמדובר באותה מציאות. לא רק שהמסגרת שונה, הדגשים שונים, גם הבחירה של מי מתראיין ומה נחשב “חדשות ראשיות” יכולה להפוך אירוע שולי לסנסציה — ולהפוך סנסציה לסיפור שקבור בעמוד 12.

זה לא בהכרח שקר. הטיה תקשורתית היא לא תמיד פייק ניוז. זה משהו עדין יותר ולכן גם מסוכן יותר — היא פועלת בדיוק בגבול שבין העובדות לפרשנות, ורוב האנשים לא מזהים אותה כשהם קוראים.

מה בעצם הטיה תקשורתית?

הטיה תקשורתית היא כל נטייה שיטתית של כלי תקשורת לסקר מציאות בצורה שאינה מייצגת אותה באופן ניטרלי. היא יכולה להתבטא בדרכים רבות: בחירה אילו אירועים לסקר ואילו להתעלם מהם, בחירת מקורות (מי מצוטט ומי לא), שפה ומסגרת (framing), היקף הכיסוי, ותזמון פרסום.

בישראל יש ממד מיוחד לנושא. מבנה הבעלות של כלי התקשורת הוא פקטור משמעותי. בעל עיתון שהוא גם תורם לגורם פוליטי מסוים, ערוץ שמנהל קשרי פרסום עם גופים ממשלתיים, רדיו שתלוי ברשיון שמוענק על-ידי גוף שלטוני — כל אלה יוצרים אינטרסים שיכולים להשפיע על קו הסיקור, גם בלי הוראה מפורשת לעיתונאים בשטח.

יש גם הטיה מבנית. עיתונאים הם בני אדם עם ערכים, וכשרוב המערכת של ארגון מסוים מגיעה מרקע דומה, הנחות יסוד משותפות יכולות לצבוע את הסיקור בלי שאיש מודע לכך.

שלוש שיטות להשוואת סיקור בעצמך

הדרך הפשוטה ביותר להתחיל לזהות הטיה היא להתנסות בהשוואה מכוונת. בחרו אירוע פוליטי ספציפי — נגיד, הצבעה בכנסת על חוק כלשהו — וקראו כיצד מסקרים אותו לפחות שלושה מקורות שונים באותו יום.

בחנו מה לא כלול. זאת אולי הטכניקה החשובה ביותר. הטיה פועלת לא רק דרך מה שנאמר, אלא דרך מה שנשמט. אם ידיעה מצטטת רק תומכים בהצעה ולא מתנגדים — או להפך — זה איתות. אם נתון כלכלי מצוטט בלי הקשר היסטורי שיסביר מה הוא מייצג, זה לא בהכרח שגיאה עובדתית, אבל זה עיצוב של התמונה.

בדקו את פרופורציית המסגרת. כשאירוע פוליטי מתרחש, שימו לב לאיזה שפה הכותרת בוחרת. “ח”כ פלוני הצביע נגד" לעומת “ח”כ פלוני סירב לאשר" — אלה שתי עובדות זהות שנשמעות שונה מאוד. שפה פסיבית לעומת שפה אקטיבית, בחירת פועל חיובי לעומת שלילי, כל אלה כלים שעורכים משתמשים בהם, לפעמים במודע ולפעמים לא.

עקבו אחרי הבחירה מי מתראיין. ידיעה שמזמינה רק מומחים שיש להם עמדה ידועה מראש, בלי קול מנוגד, היא ידיעה שמוטה — גם אם כל עובדה בה מדויקת.

הטיה בזמן משבר: מקרה המבחן האמיתי

הרגע שבו הטיה תקשורתית בולטת במיוחד הוא בעיתות משבר. כשהלחץ עצום, כשיש פחות זמן לבדיקה, כשהרגש ציבורי גבוה — שם מתגלה הדנ"א האמיתי של ארגון תקשורת.

מי הם “המומחים” שנקראים להופיע ראשונים כשמתרחשת התפתחות ביטחונית? כיצד הניסוח משתנה כשמדובר בצד שהערוץ נוטה לתמוך בו? האם הפרשנות מוצגת בבירור ככזו, או שהיא מסתרבלת לתוך הידיעה עצמה?

אחת הדרכים שבהן VeriVote עוזרת לעקוב אחרי תופעות כאלה היא על-ידי תיעוד הצהרות של פוליטיקאים לאורך זמן, ואז בדיקת כיצד אותן הצהרות דווחו בכלי תקשורת שונים. כשמנהיג מפלגה אומר דבר אחד בראיון לערוץ ידידותי ודבר אחר בכנסת, ההפרש בין שתי הגרסאות הוא נתון שניתן לבחינה עובדתית.

למה בכלל חשוב לדעת את זה?

יש נטייה לחשוב ש“אני מזהה הטיה” פירושו לא לבטוח בתקשורת בכלל. אבל זה לא הפתרון הנכון. עיתונות מקצועית, גם כשהיא מוטה, מספקת מידע שקשה להשיג בדרך אחרת. הפתרון הוא לא לשלול את התקשורת — אלא לקרוא אותה בצורה ביקורתית יותר.

צרכן מדיה מיומן מבין שגם עיתון שהוא ה“אחר” שלו פוליטית עשוי לפרסם ידיעות חשובות שהמקור המועדף עליו מתעלם מהן. ממש כמו שניתוח נאום פוליטי דורש בדיקת טענות ולא רק קבלתן, קריאת כתבה דורשת שאלה קבועה: מה הנחות הרקע של הכותב, ואיזה מידע אפשרי נשמט כאן?

כלים שעוזרים לעקוב

בחו"ל קיימים ארגונים כמו AllSides ו-Media Bias/Ad Fontes שמדרגים כלי תקשורת לפי נטיה פוליטית ואמינות עובדתית. בישראל השוק קטן יותר ופחות ממוסד מבחינה זו, אבל יש ניסיונות ראשונים לבנות כלים דומים. כלי כמו VeriVote, שמאפשר לעקוב אחרי הצהרות ספציפיות של פוליטיקאים ולהצליב אותן עם מה שדווח בפועל, הוא דוגמה לגישה שמנסה להפוך את הסיקור הפוליטי למשהו שניתן לבחינה שיטתית.

הבעיה עם הערכת הטיה תקשורתית היא שהיא עצמה נתונה לפרשנות. מי שחושב שכלי תקשורת מסוים הוא “אמצע” תלוי בנקודת מוצאו. בדיוק בגלל זה חשוב שהכלים שמנסים לבחון את הנושא יסתמכו על מדדים מוסכמים ושקופים — ולא על הרגשה.